רגע חושבים... -- אל האור

רגע חושבים...

מילון הפתגמים שלי – ' איך אומרים באנגלית' – נוגע באחת מפסגות העוצמה היחודיות לתרבות האנושית. השימוש ברוח להוצאה מהכוח אל הפועל ! אל מול כוחו של המקל המכה בסלע (עיין ערך:משה רבנו...) עומדים צירופי מילים הנוקבים את נשמותינו ומנווטים את מהלכינו בחיים.

אורח חיי נקשר מאז ומתמיד בשתי השפות – עברית ואנגלית. אני רואה ושומע בשתי השפות במקביל ונהנה עד אין קץ מהמפגשים, מהעימותים ומהתובנות בין שתיהן. כך, למשל, כאשר במהלכה של שיחה באנגלית מגיב ואומר לי בן-שיחי : I know what you mean… , אני אפילו 'נעלב' מעט, בהביני שככל הנראה לא השתמשתי בביטוי המדוייק בדבריי, אבל בן-שיחי - ששפת אמו היא אנגלית - הצליח בכל אופן להבין את כוונתי...!!!

' איך אומרים באנגלית' מציע לגעת בעצמה הזאת. מילים בודדות וצירופי מילים המליכו מלכים ומוטטו ממלכות לאורך ההיסטוריה האנושית. הגדיל לבטא זאת המשורר George Eliot  בשירו Count That Day Lost בהתייחסו 'למילה האחת' העושה את כל ההבדל בין יום המצדיק את קיומו ליום שאין כל טעם חיים בו.  

If you sit down at set of sun
And count the acts that you have done,
And, counting, find
One self-denying deed, one word
That eased the heart of him who heard, 
One glance most kind
That fell like sunshine where it went --
Then you may count that day well spent.

But if, through all the livelong day,
You've cheered no heart, by yea or nay --
If, through it all
You've nothing done that you can trace
That brought the sunshine to one face--
No act most small
That helped some soul and nothing cost --
Then count that day as worse than lost. 

ואכן, מילים מחיות וממיתות...אז ועכשיו.

אז –

בדיוק לפני 31 שנה, בליל ה- 14/2/1983, הייתי שם- ברחבת משרד האוצר בירושלים, מפגין עם כולם בעד השלום. נשאתי בידי שלט נוטף 'דם' וזעקתי את הכמיהה לתקווה בחיינו . מולנו ניצבו מפגינים שהתנגדו לדעותינו והמתח בין שתי קבוצות המחאה הלך וגבר. הייתי שם גם בשעה 8:30 כאשר רימון היד הושלך לעברנו ואמיל גרינצוויג נהרג...

  

שם, יושב על הרחבה, כתבתי:

לאמיל גרינצוויג

ואש שיצאה

ידעה.

נטלתי חלב כבוי

תמים להחריד

מוטה

תומך או נשען,

על אחים בוערים

כמו זועק לנשום את האור,

כמו צועק.

אנשים שקפאו

נשפו הבלים ואדים

עמדו מלחיות

מול אש שפרצה,

שיצאה,

שידעה.

ביד מהססת

רועדת את כל התקוות

סמכתי אותך

אל אש האחים

להאיר,

להוסיף נשמות,

לא לבכות –

להוסיף לקוות

 !!!

מאז, עברנו הרבה הפגנות, והרבה מלחמות, והרבה שנאות אחים. מאז, נפרצו כל הגבולות ונפרקו כל מחסומי תרבות החיים המשותפים שלנו. מאז, נחלקנו ל-'אנחנו' מול 'הם' בכל ויכוח פוליטי במדרונות מסלולי ההתנגשות (והתנקשות) הרבים. אני הגדרתי את עצמי שייך ל-'אנחנו' הטובים ואת ה-'הם' הגדרתי כרעים החיים בתוכנו. תמיד מצאתי ניחומים במה שחשבתי לעובדה ש-'אנחנו' מייצגים את הרוב, את הטוב הדומם, והמדמם. 'הם' היו תמיד בעיני המטורפים מגבעות החיים שלנו, הקיצוניים, השוליים החברתיים. אף פעם לא היססתי לאיזה מהקבוצות אני מעדיף להשתייך במדינה שלנו.

ואז, בא רצח רבין...

אל פני השטח החברתי צפו נציגי האל, עושי דברו, נביאי הזעם המודרניים, אשר כל מסכת נימוקיהם בוויכוח הציבורי נובעת ממקורות שמימיים עלומים, מצו-אלוהי שאין לבן האנוש זכות או כלים להרהר או לסתור אותו. 'הם' קנו לעצמם חזקה על האמת האלוהית שאין למעלה ממנה ובטירופם האידאולוגי הזה הם מבטלים את כל הערכים שירשנו, שלמדנו ושחינכנו לאורם. 'הם' מאיצים ודוחפים את כולנו אל עבר התוהו ובוהו, אל החושך.

כאן, בכפר יונה, לפני למעלה משלוש שנים, בערב סוער אחד, ב-27/10/2010, השתתפתי בהפגנת אזרחים מול משרדי המועצה המקומית. את ההפגנה הנהיגה אחת משלנו – מיטל יצחקי - עורכת דין ופעילה אנרגטית במיוחד. ביקשנו, וקיבלנו רשות, למחות על התכנית להקים קריה חרדית ביישובנו החילוני. מולנו התייצבה הפגנת נגד, כמקובל בדמוקרטיה. אנחנו ניצבנו עם שלטי מחאה, שרנו את 'התקווה' ונשמענו להוראות השוטרים שחצצו בין שתי הקבוצות. 'הם' – בשמו של האל – נהגו כאספסוף אחוז אמוק. בשם האל הם ניבלו את פיהם, זרקו עלינו חפצים וביצים סרוחות, והטילו נפצים וחזיזים אל תוך שורותינו... בשם האל שלהם, לא שלנו, רבנים ומורים ניצחו על  ה'הם' מעודדים ומאיצים בצאן מרעייתם לשעוט אל התהום התרבותית, החינוכית והערכית. במסווה שמה של הדמוקרטיה נעלמים מחיינו היהודיים כל היסודות שבזכותם באו אבותינו לכאן ושלמענם נלחמנו בכל המלחמות כאן. בשמה 'אנחנו' נחטפים על ידי 'הם' – והרוב הדומם, והשפוי עדיין, מוסיף לדמם.  

ועכשיו –

בתום מערכת בחירות סוערת במיוחד, ועם תום 'סחר הסוסים' שלאחריה, מזה כשלושה חודשים יושבת מיטל יצחקי ברוב כבוד במועצת הכפר (העיר!) ומנווטת משם את כולנו אל תקווה לעתיד טוב יותר.

כמשורר, חיי מונחים על פי שורות ומילים שהגדרתי לעצמי. בדרך זו אני גם מתגונן מפני הררי הייאוש המאיימים על חיינו, מפעם לפעם. אחד השירים המכוננים בכתיבתי הוא שירי 'אור'. אני חולק בו עם קוראי את מחשבותיי הנובעות מהשאיפה האנושית 'לצאת אל האור' מתוך חשכת הימים. השיר מעודד לשאוף אל האור, ללמוד לקראתו, לדעת. בשיר אני גם רומז לכך שיש מי בינינו ששאיפתם לאור אינה צולחת בידיהם. הם אולי משתדלים, הם אולי אפילו מאמינים באור, אבל עד שהם...ועד שהם...הם ...

אור

עד שיוצאים אל האור

הולכים לקראתו

חשוכים

עד שיודעים .

להוציא אל האור –

מתוך מה ?

מתוך חושך , אולי ?

או מתוך אור יותר ,

אל פחות ?

להוציא -

שמא

אולי

לא יצא

מעצמו .

עד שיוצאים אל האור ,

עד שיודעים ,

עד שחיים –

מתים .

*******************

עמנואל צבר

פתוח להצעות:

ezabar@netvision.net.il